אופטימי - ספר הזיכרונות של אורי עבנרי

אופטימי הוא ספר זיכרונות ייחודי שייקרא בנשימה עצורה על ידי כל מי שמתעניין בהיסטוריה של ישראל ובדילמות שבפניהן עמדה המדינה ועוד תמשיך לעמוד". כך נפתח תקציר הספר של אורי אבנרי - אופטימי.

אורי אבנרי, מעולם לא היה בלב הקונצנזוס הישראלי. להפך, נדמה שתמיד העדיף לפעול ולהשמיע דעות "אחרות" מהמקובל. כך היה כשהיה צעיר כאשר הצטרף דווקא לאצל, כך היה כאשר הקים וערך את העולם הזה, כך היה כאשר היה חבר כנסת וכך המשיך כל פעם בדרכו. על כן מרתק היה לקרוא את זכרונותיו שלו מהזווית שלו. 

מן העטיפה האחורית:\במשך כ-75 שנה מאז הצטרפותו לאצ"ל בגיל 15, כלוחם חידת הקומנדו הראשונה בצה"ל, "שואלי שמשון"", במלחמת העצמאות, כעורך השבועון האגדי העולם הזה, וכפעיל בזירה הפוליטית, מעורב אורי אבנרי באירועים הגורליים שעיצבו ומעצבים את פני היישוב והמדינה - כמשקיף מקרוב, כשותף ואף כמחולל חלק מהם. ספרו האוטוביוגרפי, אופטימי, הוא סיפור הרפתקאות שבמהלכו הכיר כמעט את כל האישים המרכזיים, אם כידיד ואם כיריב.

כעורך העולם הזה, יצר אורי אבנרי סגנון עיתונאי חדש - בלתי מפלגתי, תמציתי ושוטף. העיתון סיקר את כל גווני החיים בדינה, מפוליטיקה ועד כלכלה, מספרות ואמנות ועד רכילות. "דופקים את השחורים" כותרת הסדרה שפרסם בשנת 1954 על אפליית המזרחיים נותרה אקטואלית ומכה גלים עד היום.

"העולם הזה" היה כלי התקשורת הראשון שהעז לגלות לאזרחי המדינה מה באמת קרה ב"פרשת לבון". אבנרי אף חשף את שוד העתיקות של משה דיין כשזה היה עדיין אליל לאומי ועוד פרשות מפרשות שונות.

כבר בשנת 1949 פתח אבנרי בפעילות למען הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, ויש הרואים בו את אבי "פתרון שתי המדינות" שנהפך בסופו של דבר לקונצנזוס, תחילה בעולם ואחר כך גם בישראל. הוא היה חלוץ המגעים החשאיים עם אש"ף עוד בשנות השבעים והכרך השני של זיכרונותיו יוקדש ברובו לפעילות זו.

כיאה למי שהג ויישם את סיסמת "העולם הזה" בלי מורא, בלי משוא פנים - אבנרי חושף בספרו גם את עצמו. בכנות נדירה הוא מתאר את שגיאותיו מבלי לחוס על עצמו, כפי שלא חס על כל האישיים שפגש בחייו הארוכים ונאמן לדרכו הוא נותר, תמיד, אופטימי. 

הספר אופטימי, הזכרונות של אורי אבנרי מסתיים כאשר הוא מחליט לרוץ לכנסת. כפי שנכתב, החלק השני יעסוק בעיקר בפעילות הציבורית, אולם אין ספק שהחלק הראשון היה מרתק במיוחד והסב לי עונג רב בקריאתו

אייל דוד ליאני

דן שילון - בשידור חי

הביוגרפיה שאכתוב עליה השבוע היא למעשה אוטוביוגרפיה - בשידור חי של דן שילון - הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד

טקסט העטיפה האחורית:

הנורה האדומה נדלקת. עכשיו משדרים. האדרנלין מציף את העורקים. זרימת הרעיונות, החיבורים הספונטניים והמעברים המתוכננים. הדמויות, העניין, חדוות הניצוץ בעין, הריגושים, חגיגת השידור החי - הפעם כספר: דן שילון בשידור חייו.

ילד תל אביבי מהופנט לרדיו וחולם על שידור. כעבור 40 שנות שידור חוזר שילון לנקודת ההתחלה ובוחן את הדרך ואת דרכו שלו. שהו סיפורה של התקשורת האלקטרונית בישראל בין עידן בן גוריון, לעידן נתניהו. בין הקהל הממלכתי האחד לרב קוליות של שמים פתוחים. הוא היה ראשון לבשר על פרישת בן גוריון ממפא"י וראשון להפגיש את יצחק רבין עם אביב גפן בשידור חגיגי, חודש לפני הרצח. הוא ספג פגיעה ישירה בשידור במלחמת ששת הימים והחמיץ בטעות את מותו במלחמת יום הכיפורים - אם כי לא את השמועות על כך. הוא היה כתבנו באולימפיאדת מינכן ושליחנו לקמפ דיוויד הודח משידור במלחמת לבנון וזעם באולפן המשותף במלחמת המפרץ; הוא קומם עליו את מנחם בגין ואת לאה רבין, סילק מהאולפן את הרמטכ"ל מוטה גור; הביך את סאדאדת. ניצח את מהטה והנציח את פברוטי.

שילון מגולל את סיפורו במבט חד ונוקב - דרכו האישית והמקצועית אל שיאי הצפייה ואל מה שהמאחוריהם. כנותו אינה פוסחת על הצללים שמעבר, לזרקורי הטלוויזיה. ניסיונו העיתונאי העשיר מאפשר לו לכתוב בעין מפוכחת את הסבך המפותל של פוליטיקה ותקשורת האחוזות זו בזו ומקרינות זה על זו.

זוהי זירת חייו - על הדרמות והחגיגות, הפסים והטעויות - סערה בשידור חי.
*


אין ספק שזוהי אחת הביוגרפיות המרתקות והמעניינות שקראתי בשנתיים האחרונות. הספר לא רק מספר את סיפורו של דן, של השידור הציבורי ושל עליית ערוץ 2 והפיכתו למדורת השבט בקרב הציבור הישראלי ולא מעט בזכות המעגל של דן שילון. אבל דן שילון הוא לא רק המעגל, הוא עוד הרבה דברים אחרים ובראש ובראשונה אדם שמבין בתקשורת, ידוע לרתק את הצופים והמאזינים שלו וגם... הוא לא מסתיר את דעותיו בנושאים כאלו או אחירם.

אני ממליץ בחום על האוטוביוגרפיה של דן שילון לכל מי שרוצה ללמוד על תולדות התקשורת בישראל, על הערוץ הציבורי מול הערוץ הפרטי ובכלל, לכל מי שמעוניין לקרוא ולשמוע על חייו ודרכו של אחד מאנשי התקשורת הבולטים ביותר והמשפיעים ביותר במדינת ישראל.

אייל ליאני