אופטימי הוא ספר זיכרונות ייחודי שייקרא בנשימה עצורה על ידי כל מי שמתעניין בהיסטוריה של ישראל ובדילמות שבפניהן עמדה המדינה ועוד תמשיך לעמוד". כך נפתח תקציר הספר של אורי אבנרי - אופטימי.
אורי אבנרי, מעולם לא היה בלב הקונצנזוס הישראלי. להפך, נדמה שתמיד העדיף לפעול ולהשמיע דעות "אחרות" מהמקובל. כך היה כשהיה צעיר כאשר הצטרף דווקא לאצל, כך היה כאשר הקים וערך את העולם הזה, כך היה כאשר היה חבר כנסת וכך המשיך כל פעם בדרכו. על כן מרתק היה לקרוא את זכרונותיו שלו מהזווית שלו.
מן העטיפה האחורית:\במשך כ-75 שנה מאז הצטרפותו לאצ"ל בגיל 15, כלוחם חידת הקומנדו הראשונה בצה"ל, "שואלי שמשון"", במלחמת העצמאות, כעורך השבועון האגדי העולם הזה, וכפעיל בזירה הפוליטית, מעורב אורי אבנרי באירועים הגורליים שעיצבו ומעצבים את פני היישוב והמדינה - כמשקיף מקרוב, כשותף ואף כמחולל חלק מהם. ספרו האוטוביוגרפי, אופטימי, הוא סיפור הרפתקאות שבמהלכו הכיר כמעט את כל האישים המרכזיים, אם כידיד ואם כיריב.
כעורך העולם הזה, יצר אורי אבנרי סגנון עיתונאי חדש - בלתי מפלגתי, תמציתי ושוטף. העיתון סיקר את כל גווני החיים בדינה, מפוליטיקה ועד כלכלה, מספרות ואמנות ועד רכילות. "דופקים את השחורים" כותרת הסדרה שפרסם בשנת 1954 על אפליית המזרחיים נותרה אקטואלית ומכה גלים עד היום.
"העולם הזה" היה כלי התקשורת הראשון שהעז לגלות לאזרחי המדינה מה באמת קרה ב"פרשת לבון". אבנרי אף חשף את שוד העתיקות של משה דיין כשזה היה עדיין אליל לאומי ועוד פרשות מפרשות שונות.
כבר בשנת 1949 פתח אבנרי בפעילות למען הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, ויש הרואים בו את אבי "פתרון שתי המדינות" שנהפך בסופו של דבר לקונצנזוס, תחילה בעולם ואחר כך גם בישראל. הוא היה חלוץ המגעים החשאיים עם אש"ף עוד בשנות השבעים והכרך השני של זיכרונותיו יוקדש ברובו לפעילות זו.
כיאה למי שהג ויישם את סיסמת "העולם הזה" בלי מורא, בלי משוא פנים - אבנרי חושף בספרו גם את עצמו. בכנות נדירה הוא מתאר את שגיאותיו מבלי לחוס על עצמו, כפי שלא חס על כל האישיים שפגש בחייו הארוכים ונאמן לדרכו הוא נותר, תמיד, אופטימי.
הספר אופטימי, הזכרונות של אורי אבנרי מסתיים כאשר הוא מחליט לרוץ לכנסת. כפי שנכתב, החלק השני יעסוק בעיקר בפעילות הציבורית, אולם אין ספק שהחלק הראשון היה מרתק במיוחד והסב לי עונג רב בקריאתו
אייל דוד ליאני
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה