על הביוגרפיה של מאיר עמית - ראש בראש - מבט אישי על אירועים גדולים ופרשיות עלומות

מאיר עמית (סלוצקי) (17 במרץ 1921 - 17 ביולי 2009) היה ראש המוסד השלישי, שר בממשלת ישראל, חבר הכנסת, אלוף בצה"ל, לוחם ומפקד בהגנה, ומנכ"ל כור תעשיות. לאחרונה קראתי את ספרו - ראש בראש - מבט אישי על אירועים גדולים ופרשיות עלומות.

אבל עוד לפני כן. מאיר עמית לא היה ראש ממשלה או רמטכ"ל. הוא היה ראש המוסד בתקופה שפרסום שמו היה אסור. הוא אמנם היה אלוף בצה"ל ואף חבר כנסת ושר בממשלת ישראל, אבל נדמה שעם השנים, נשכח מעט. אם נלך ונשאל בני נוער האם שמעו את שמו, סביר להניח שישיבו בשלילה וחבל.  מאיר עמית הוא דמות מופת וסמל לאנשים שתרמו במשך שנים רבות את עצמם למען המדינה

מן העטיפה:
הסיפור המובא בפרקים אלה הוא רק אפס קצהו של קרחון, ואולי נכון יותר לומר, קצה לוע של הר געש. זה קרוב לשישה עשורים מצוי מאיר עמית בלב-לבה של העשייה בישראל - במערכות הצבאיות, בפעילות הביטחונית החשאית, בפיתוח התעשייתי, בהרפתקה הפוליטית וביזומה הטכנולוגית, קרבות תל מוטילה, פעולות התגמול, מבצע "קד" ומסכת הקשרים והמבצעים החשאיים של ישראל במרוקו, בהרי כורדיסטאן, בעירק, בפדיון שבועיים ובגישושים ראשונים לשלום עם מצרים - כל אלה הם פרקים בתולדות המדינה השנויים היום במחלוקת בין ההיסטוריונים. מאיר עמית חושף כאן את המאבקים הפוליטיים העכורים שנקשרו לשירותים החשאיים במחצית הראשונה של שנות השישים ומספר ממקור ראשון על המבצעים הגדלים של המוסד בתקופה שעמד בראשו. אין זה ספר היסטוריה אובייקטיבי, אלא עדות אישית של מי שעמד במרכז העניינים ויש לו עמדות ברורות ביחס אליהם.

כל זה הוא רק הפרק הביטחוני בקריירה הפורייה של המחבר. אחריו בא הפרק האזרחי - בקונצרן כור, בהפלגה הקצרה לפוליטיקה (ד"ש) ובפיתוח לווין התקשורת עמוס - וגם כאן אין הוא נרתע מללכת ראש בראש ולערער מוסכמות ודעות מקובלות.
הספר שזור רשימות וקטעי יומן שעמית כתב במהלך האירועים עצמם והקורא יכול לעקוב אחר הלכי הרוחות ובאופן קבלת ההחלטות כפי שהיו בשעתם. יסוד העדות שבספר הופך את הקריאה בו למעניינת במיוחד. 

הספר של עמית יצא לאור בשנת 1999. אינני בטוח כי אז נקרא על ידי רבים ואני די משוכנע שכיום קשה להשיגו. יחד עם זאת, מאחר והסיפורים שבספר כה מרתקים עד שאני בטוח שגם היום, קוראים צעירים וכאלו שלא שמעו על עמית ולבטח קוראים בוגרים יותר ששמו אומר להם רבות, ימצאו בו עניין. 

הספר יצא בהוצאת הד ארצי

אייל ליאני

כרמי גילון - שב"כ בין הקרעים

לא ביוגרפיה סטנדרטית, למעשה רק כתיבה מתוך עדות של ספר אקטואלי יחסית שיצא לפני חמש עשרה שנים ועדיין נדמה שהוא אקטואלי מתמיד.

כרמי גילון ששימש בראש השב"כ  בתקופת רצח רבין ולקח מיד אחריות והתפטר... כתב את ספרו על השב"כ, על קבלת ההחלטות הפוליטיות

מתוך עטיפת הספר:

ב- 4 בנובמבר 1995, דקות ספורות לאחר שיצחק רבין ז"ל שר את "שיר לשלום" בעצרת בכיכר מלכי ישראל בתל-אביב, הוא נרצח באקדחו של יגאל אמיר. היה זה שיאו הטראגי של העימות בין פלגי העם בישראל, עימות העלול לחזור ולהתפרץ, ואף להפוך למלחמת אחים.

כרמי גילון, שמילא בשנות ה- 80 תפקיד מפתח בלכידת רוצחו של אמיר גרינצווייג ז"ל ובחשיפת "המחתרת היהודית", מונה לראש השב"כ שמונה חודשים לפני רצח רבין. לאחר הרצח - עליו התריע גילון חודשים קודם לכן - הוא קיבל על עצמו את האחריות הכוללת לכשלון מערך האבטחה והתפטר מתפקידיו.

בשב"כ בין הקרעים מנתח גילון את סלעי המחלוקת המאיימים של המשטר הדמוקרטי בישראל: ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, יהודים וערבים. הוא מצביע על רפיסותה של המערכת המשפטית מול האיומים אלה, ומזהיר מפני כניעה של המערכת הפוליטית ללחצים. מזווית המנסה לאזן בין צורכי הביטחון לבין הקשפת-עולם דמוקרטית והומניסטית,

נדונים הספר נושאים בעייתיים, כגון שיטות חקירה של חשודים בטרור ותפקוד שירותי ביטחון במשטר דמוקרטי. בספר המרתק, הכתוב בגילוי-לב מרגש, חושף ראש השב"כ לשעבר עובדות שלא היו ידועות עד כה על רצח רבין: פרשת "המחתרת היהודית", פרשת האוטובוס בקו 300, הפעלתו של אביש רביב ("שמפניה"), המאבק בטרור האיסלאמי תוך כדי ניהול המו"מ לשלום, חטיפת נחשון וקסמן ז"ל, מותו של "המהנדס" יחיא עייאש ועוד.

דפדוף בספר היום, גורם לך להרים גבה ולהתפלא איך הדברים שנכתבו לפני חמש עשרה שנים כל כך אקטואלים עוד היום. בדיוק בשבוע שבו נחשפנו לטרור יהודי לריפוסתה של המערכת המשפטית והפוליטית... ושוב נשמעו הקריאות לתת לשב"כ את הכלים... פשוט מדהים. 

בזמנו שהספר נכתב טענו כנגדו (כנגד גילון... אייל ליאני) כי הוא משנה את העבר כאשר כתב כי חזה את רצח רבין ואף התריע כנגדו... אולם היום, כאשר קוראים את הספר הזה בטווח של זמן ורואים עד כמה הניתוחים שלו התממשו ומתממשים הרי פשוט אנחנו מופתעים.

עשיתי חיפוש ברשת, ראיתי שמוכרים את הספר בזול. שווה בהחלט לקרוא אותו, למרות שהוא "לא אקטואלי".

אייל ליאני

דרך קצרה ארוכה - משה (בוגי) יעלון - לא בדיוק ביוגרפיה אבל...

הספר של משה (בוגי) יעלון - דרך ארוכה קצרה (ניסיתי להדגיש את הצדיי במקור היא מופיעה במשולש ירוק כאומרת שהיא שייכת לעולם הצבאי) - אינו בדיוק ביוגרפיה קלאסית. למעשה מדובר רק בסקירת ובמבט מפוקח אל 15 שנים בהן שימש יעלון בתפקידים בכירים בצה"ל - ראש אמ"ן, סגן רמטכ"ל וכרמטכ"ל.

בוגי יעלון הוא דמות מעניינת בעיני מסיבות רבות. ראשית, עצם השתלבותו בליכוד, למעשה בצמרת הליכוד וכשר ביטחון מעוררת פליאה בעיני. אינני יודע למה, אבל משום מה הוא תמיד נראה לי שמאלני... אבל... הוא בחר בצד הימני של המטבע הפוליטית ובשנים האחרונות משמש בתור שר הביטחון בממשלת נתניהו.

גם בליכוד עושה רושם שהוא לא לגמרי השתלב, מעין מינוי חצי חיצוני... איכשהו הוא לא נראה באמת כחלק מהליכוד ואם חושבים עוד קצת, הוא לא נראה כחלק מאיזושהי קבוצה שהיא, פשוט ציפור מוזרה.

אין ספק, אדם שתרם רבות למדינה, בתפקידים מחייל בנח"ל המוצלח, מילואמניק במלחמת יום כיפור ואחר כך מפקד בחטיבת הצנחנים, בסיירת מטכ"ל ובשורה ארוכה של תפקידי פיקוד ומטה עד התפקיד המשמעותי מכולם - הרמטכ"ל.

בספרו דרך ארוכה קצרה פורס יעלון את מה שראה בתפיקידם אלו ואת גרסותיו על המאורעות שקרו במדינה ובצבא

מן העטיפה:
הנוסחה "שטחים תמורת שלום", שנוצרה מתוך תחושת עוצמה בעקבות הנצחון במלחמת ששת הימים ונבעה מרצון להביא לסיום הסכסוך עם שכנינו, הפכה בשני העשורים האחרונים לאסטרטגיה של נסיגות מתוך תחושת חולשה בלתי-מוצדקת.
זו אחת ההבחנות העיקריות העולות מתוך דרך ארוכה קצרה, ספרו של משה (בוגי) יעלון, הרמטכ"ל בשנים 2005-2002.

בגילוי לב וביושר אינטלקטואלי נדיר פורש יעלון לפני הקורא את סיפורו ואת פרשנותו על האירועים שהשפיעו על ישראל בחמש-עשרה השנים האחרונות שבמהלכן שימש כראש אמ"ן, כסגן רמטכ"ל וכרמטכ"ל. הוא מנתח את הגורמים החיצוניים והפנימיים שהשפיעו על קבלת ההחלטות המכריעות, שהיה שותף להן ומזהיר מפני התפתחויות ותהליכים המאיימים על המפעל הציוני - בראש ובראשונה השחיתות, הנסמכת על קשר פסול בין הון, שלטון ואמצעי תקשורת חסרי מצפן מוסרי.

הספר גדוש בביקורת חריפה ומנומקת על הצורה שבה התקבלה החלטת ההתנתקות מרצועת עזה, על ניהול העניינים בלשכת ראש הממשלה שרון, על הממשלה ועל הפיקוד הבכיר של צה"ל במלחמת לבנון השנייה. אך יעלון אינו מסתפק בהבחנות ובביקורת. מתוך אופטימיות הנשענת על הכוחות הטמונים בעם ישראל מציע יעלון כיוונים לאסטרטגיה שתחזק את מדינת ישראל ותבטיח את קיומה מול כל הסכנות: לא "פתרוניזם" ולא "עכשוויזם", אלא דרך ארוכה, שלדעתו היא הקצרה ביותר.

זהו ספר חובה לכל אזרח ישראלי המשקיף בדאגה על מה שקורה במדינה, אך מבקש להאמין ביכולתנו לחזור ולחדש את הכוחות שהפיקו את המפעל הציוני ולבנות כאן בית לאומי יהודי ודמוקרטי לתפארת.

לא ביוגרפיה ובכל זאת, ספר מרתק מעין כמוהו ומומלץ במיוחד

אייל דוד ליאני

אופטימי - ספר הזיכרונות של אורי עבנרי

אופטימי הוא ספר זיכרונות ייחודי שייקרא בנשימה עצורה על ידי כל מי שמתעניין בהיסטוריה של ישראל ובדילמות שבפניהן עמדה המדינה ועוד תמשיך לעמוד". כך נפתח תקציר הספר של אורי אבנרי - אופטימי.

אורי אבנרי, מעולם לא היה בלב הקונצנזוס הישראלי. להפך, נדמה שתמיד העדיף לפעול ולהשמיע דעות "אחרות" מהמקובל. כך היה כשהיה צעיר כאשר הצטרף דווקא לאצל, כך היה כאשר הקים וערך את העולם הזה, כך היה כאשר היה חבר כנסת וכך המשיך כל פעם בדרכו. על כן מרתק היה לקרוא את זכרונותיו שלו מהזווית שלו. 

מן העטיפה האחורית:\במשך כ-75 שנה מאז הצטרפותו לאצ"ל בגיל 15, כלוחם חידת הקומנדו הראשונה בצה"ל, "שואלי שמשון"", במלחמת העצמאות, כעורך השבועון האגדי העולם הזה, וכפעיל בזירה הפוליטית, מעורב אורי אבנרי באירועים הגורליים שעיצבו ומעצבים את פני היישוב והמדינה - כמשקיף מקרוב, כשותף ואף כמחולל חלק מהם. ספרו האוטוביוגרפי, אופטימי, הוא סיפור הרפתקאות שבמהלכו הכיר כמעט את כל האישים המרכזיים, אם כידיד ואם כיריב.

כעורך העולם הזה, יצר אורי אבנרי סגנון עיתונאי חדש - בלתי מפלגתי, תמציתי ושוטף. העיתון סיקר את כל גווני החיים בדינה, מפוליטיקה ועד כלכלה, מספרות ואמנות ועד רכילות. "דופקים את השחורים" כותרת הסדרה שפרסם בשנת 1954 על אפליית המזרחיים נותרה אקטואלית ומכה גלים עד היום.

"העולם הזה" היה כלי התקשורת הראשון שהעז לגלות לאזרחי המדינה מה באמת קרה ב"פרשת לבון". אבנרי אף חשף את שוד העתיקות של משה דיין כשזה היה עדיין אליל לאומי ועוד פרשות מפרשות שונות.

כבר בשנת 1949 פתח אבנרי בפעילות למען הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, ויש הרואים בו את אבי "פתרון שתי המדינות" שנהפך בסופו של דבר לקונצנזוס, תחילה בעולם ואחר כך גם בישראל. הוא היה חלוץ המגעים החשאיים עם אש"ף עוד בשנות השבעים והכרך השני של זיכרונותיו יוקדש ברובו לפעילות זו.

כיאה למי שהג ויישם את סיסמת "העולם הזה" בלי מורא, בלי משוא פנים - אבנרי חושף בספרו גם את עצמו. בכנות נדירה הוא מתאר את שגיאותיו מבלי לחוס על עצמו, כפי שלא חס על כל האישיים שפגש בחייו הארוכים ונאמן לדרכו הוא נותר, תמיד, אופטימי. 

הספר אופטימי, הזכרונות של אורי אבנרי מסתיים כאשר הוא מחליט לרוץ לכנסת. כפי שנכתב, החלק השני יעסוק בעיקר בפעילות הציבורית, אולם אין ספק שהחלק הראשון היה מרתק במיוחד והסב לי עונג רב בקריאתו

אייל דוד ליאני

דן שילון - בשידור חי

הביוגרפיה שאכתוב עליה השבוע היא למעשה אוטוביוגרפיה - בשידור חי של דן שילון - הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד

טקסט העטיפה האחורית:

הנורה האדומה נדלקת. עכשיו משדרים. האדרנלין מציף את העורקים. זרימת הרעיונות, החיבורים הספונטניים והמעברים המתוכננים. הדמויות, העניין, חדוות הניצוץ בעין, הריגושים, חגיגת השידור החי - הפעם כספר: דן שילון בשידור חייו.

ילד תל אביבי מהופנט לרדיו וחולם על שידור. כעבור 40 שנות שידור חוזר שילון לנקודת ההתחלה ובוחן את הדרך ואת דרכו שלו. שהו סיפורה של התקשורת האלקטרונית בישראל בין עידן בן גוריון, לעידן נתניהו. בין הקהל הממלכתי האחד לרב קוליות של שמים פתוחים. הוא היה ראשון לבשר על פרישת בן גוריון ממפא"י וראשון להפגיש את יצחק רבין עם אביב גפן בשידור חגיגי, חודש לפני הרצח. הוא ספג פגיעה ישירה בשידור במלחמת ששת הימים והחמיץ בטעות את מותו במלחמת יום הכיפורים - אם כי לא את השמועות על כך. הוא היה כתבנו באולימפיאדת מינכן ושליחנו לקמפ דיוויד הודח משידור במלחמת לבנון וזעם באולפן המשותף במלחמת המפרץ; הוא קומם עליו את מנחם בגין ואת לאה רבין, סילק מהאולפן את הרמטכ"ל מוטה גור; הביך את סאדאדת. ניצח את מהטה והנציח את פברוטי.

שילון מגולל את סיפורו במבט חד ונוקב - דרכו האישית והמקצועית אל שיאי הצפייה ואל מה שהמאחוריהם. כנותו אינה פוסחת על הצללים שמעבר, לזרקורי הטלוויזיה. ניסיונו העיתונאי העשיר מאפשר לו לכתוב בעין מפוכחת את הסבך המפותל של פוליטיקה ותקשורת האחוזות זו בזו ומקרינות זה על זו.

זוהי זירת חייו - על הדרמות והחגיגות, הפסים והטעויות - סערה בשידור חי.
*


אין ספק שזוהי אחת הביוגרפיות המרתקות והמעניינות שקראתי בשנתיים האחרונות. הספר לא רק מספר את סיפורו של דן, של השידור הציבורי ושל עליית ערוץ 2 והפיכתו למדורת השבט בקרב הציבור הישראלי ולא מעט בזכות המעגל של דן שילון. אבל דן שילון הוא לא רק המעגל, הוא עוד הרבה דברים אחרים ובראש ובראשונה אדם שמבין בתקשורת, ידוע לרתק את הצופים והמאזינים שלו וגם... הוא לא מסתיר את דעותיו בנושאים כאלו או אחירם.

אני ממליץ בחום על האוטוביוגרפיה של דן שילון לכל מי שרוצה ללמוד על תולדות התקשורת בישראל, על הערוץ הציבורי מול הערוץ הפרטי ובכלל, לכל מי שמעוניין לקרוא ולשמוע על חייו ודרכו של אחד מאנשי התקשורת הבולטים ביותר והמשפיעים ביותר במדינת ישראל.

אייל ליאני

הרועה - הביוגרפיה של אריאל שרון

אחד הספרים המרתקים ביותר שקראתי בשנים האחרונות. ספר עב כרס שמתאר את חייו של אריק שרון מלידתו ועד מותו. הספר "הרועה" על שרון שיצא בהוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד הוא ללא ספק ביוגרפיה מקיפה שמנסה להקיף את כל חייו שאל אחד המנהיגים הבולטים שחייו שזורים בכל תולדות מדינת ישראל מאז היווסדה.

 בביוגרפיה מנסים הכותבים גדי בלום וניר חפץ לפצח את הסוד המכונה אריאל שרון ולספר איך הפך הילד השמנמן והתלמיד הבינוני, בן למשפחה דלה ומנודה מכפר מל"ל לאחד הגנרלים החשובים ביותר במדינת ישראל ומנהיג פוליטי מוביל. עד כמה הפציעה הקשה שעבר במלחמת העצמאות השפיעה על חייו, על יחידה 101 שהקים ששינתה את צה"ל, על פעולת קיביה הרת האסון וכמובן הקרבות המפורסמים שניהל אריק שרון, הקרב על המיתלה וראש הגשר המפורסם על תעלת סועץ.

הספר נוגע כמובן בפרטים אינטימיים, על רעייתו הראשונה של שרון, מרגלית, על החיים לצידה של לילי, אחותה הצעירה, על ילדיו ועל בנו גור שנהרג מפליטת כדור.

הדימוי הציבורי של שרון עבר עליות רבות ומורדות רבות. הוא הקים את הליכוד, פרש, חזר, פינה את ישובי חבל ימית, הוביל את צה"ל למלחמת לבנון, הודח מתפקיד שר ביטחון... לאורך ממשלות ישראל היה הפטרון המשמעותי ביותר של מפעל ההתנחלויות ובכל זאת הוא זה שפינה ישובים במסגרת ההתנתקות.

וכאמור, השתלט על הליכוד וכפי שאורי דן אמר - מי שלא רצה אותו כשר ביטחון, קיבל אותו כראש ממשלה.

נדמה שעדיין אין מספיק פרספקטיבה כדי להעריך את תרומתו הרבה למדינת ישראל תרומה שנויה במחלוקת אמנם, אך תרומה משמעותית...

ובכל מקרה, אני ממליץ לכל אדם לקרוא את הביוגרפיה על אריק שרון ולהבין קצת יותר את המושג ציונות.

אייל דוד ליאני.

האוטוביוגרפיה של ירון לונדון - לו הייתי פיראט

לאחרונה קראתי את האוטוביוגרפיה של ירון לונדון  - לו הייתי פיראט - זיכרונות

מהעטיפה: סיפור חייו המרתק של ירון לונדון נפרש בפרקי זיכרונות שבהם הוא חוזר אל משפחתו, אביו השחקן מאוקראינה שרצה להיות כוכב בהוליווד, אימו הפועלת ב"גדוד העבודה" ואנשי הבוהמה התל אביבית של ימי הקמת המדינה.

בגילוי לב הוא מספר על נערותו המיוסרת, שירותו הצבאי הכושל, הימים הפרועים של לימודיו ב"בצלאל" ועל הדרך הלא סלולה שבה הלך מראשית חייו המקצועיים כקריין צעיר ב"קול ישראל", עיתונאי חצוף בימיה הראשונים של רשות השידור, פזמונאי, פובליציסט ויוצרן של תכניות טלוויזיה פורצות דרך.

בעברית שאין כדוגמתה, בהומור עצמי ובאירוניה נוקבת מספר לונדון סיפור יוצא דופן, מצחיק ומפוכח על עצמו על האנשים שהשפיעו על חייו ועל המדינה שתולדותיו אגורות בתולדותיה.

--

הצד השני של העטיפה, אפילו לא מתקרב לרמת העניין שמצאתי בספר זה. ירון לונדון, אכן בעברית משובחת מספר סיפור, סיפור חייו אמנם, אבל לקורא מן הצד - סיפור מרתק שכתוב בצורה נפלאה ופשוט לא כדאי להחמיץ. אהבתי קטעים מסוימים ובמיוחד כשהוא כותב בגילוי לב על לונדון וקירשנבאום.

השותפות בעסק לא הפכה אותנו לחברים קרובים, אבל האחריות המשותפת למיזם המצליח, המסעות הליליים ברחבי הארץ וכמה מאורעות מכריעים שהתרחשו בזמן ההוא בחיינו האישיים גרמו לך שרבים מסודותינו האינטימיים יחשפו זה בפני זה ונכרכנו זה בזה בעבותות של סוד. הדמיון בביוגרפיות שלנו גורם לכך שאוצרות זיכרונותינו הם כתרגומים שונים של רומן אחד. התוכן כמעט זהה אבל בתי הגידול שלנו שונים ומכאן נובעים הבדלים גדולים באופי יחסינו עם העולם. הוא בנו הגבוה והחסון של סוחר נעליים פולני חרוץ ופיקח שצבר פרוטה לפרוטה והגיע מעוני מרוד לאמידות, ואני בנו של שחקן רוסי עני, שגדל בבית אמיד והתנהג כאציל פזרן גם בעוניו. מוטי הוא אדם מעשי ולוחמני, חשדן ודרוך, ואילו אני לא מזהה אויבים עד שהם חובטים באפי וגם אז אני עשוי ללמד עליהם סנגוריה ולמצוא הצדקה למעשיהם. הוא איש רעים להתרועע, קשוב להלכי הרוח בציבור ומחזיק ברשת ענפה של היכרויות מועילות ואילו קשריי החברתיים הם כשל דוב מערות, ואת חברי אני יכול לספור על אצבעות יד אחת . אני חף מרומנטיקה ומתעב נוסטלגיה,  ואילו הוא אדם רומנטי המרסן אתר רגשותיו בעזרת אירוניה מושחזת. הערותיו הנפלטות כשרק אוזני הצוות שלנו שומעות, יחרידו מי שאינו מורגל בהומור צורב, הוא מת על טניס וספורט קבוצתי ואני אוהב ספורט של בודדים, רצי מרתו וצולחי מצרי ים קפואים. הוא אוהב טבע ואני אוהב היסטוריה, אני מרבה לקרוא והוא ממעט. אני אוהב תיאוריות חברתיות כלכליות אבל הוא שאינו מכיר מונחי כלכלה אלמנטריים, מיטיב ממני לערוך חישובי כדאיות...

... מוטי מתגרה באנשים הצעירים, שותפינו בעבודה, ומציע להם לבל יטפחו תקוות לרשת אותנו, כי בכוונתנו להישאר באולפן עד שיוציאו אותנו באלונקה, מחוברים לאינפוזיה. אני מהנהן, אבל כלל איני בטוחו בכך. הנוחות וההרגל מרתקים אותי לכיסא באולפן, אבל מציקים לי הקוצים בתחת. כשאגדל ואתבגר, עוד אעשה משהו אחר...

ספר מומלץ במיוחד
\
אייל דוד ליאני

ביוגרפיות

מאז ומתמיד אהבתי לקרוא, כמה שיותר, מכל הסוגים... השנים חלפו, התבגרתי, הזמן הפנוי הלך והתקצר ועם השנים מצאתי את עצמי קורא ספרים בקצב איטי יותר ובהתאמה, מתכוונן לז'אנר הסיפרותי האהוב עלי ביותר - ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות.

למה דווקא סיפורי חיים? נדמה לי שהרצון לקרוא סיפור שקרה במציאות, לקרוא את הדברים שקרו באמת ולאו דווקא במוחו הקודח של הסופר, לדעת שאירוע כזה או אחר הוא לא רק מסתמך על המציאות, אלא הוא התרחש במציאות עצמה...  ואולי בעצם לא צריך להסביר למה דווקא ז'אנר כזה ולא אחר. ישנם אנשים שמעדיפים ספרות קלאסית, אחרים רומנים הסטורים, יש כאלו שאוהבים ספרי מתח, רומנטיקה ועוד, אני אוהב לקרוא ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות וזה אף פעם לא חסר...

נדמה כי כיום כל אדם כאשר הוא מגיע לגבורות, מרגיש צורך לספר את סיפור חייו. אנשים מתוקשרים, מפורסמים, שוכרים כותב צללים, בעלי כשרון ממש יושבים וכותבים את עצמם ואם הם לא הספיקו ובכל זאת עשו משהו בחייהם, יבואו אחרים סופרים הסטורים, ביוגרפים ויכתבו את סיפור חייהם.

ומכאן הרעיון לבלוג:
סקירת הספרים שקראתי ונהנתי - ביוגרפיות.

אייל דוד ליאני